גמרא
פירוש
שָׁאנֵי הָתָם דְּשִׁירָה דְּיוֹמֵיהּ הִיא.
תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
שאני התם [שונה שם] ששירה דיומיה [של יומו] היא, שהרי בראש השנה שחל להיות ביום חמישי אומרים ״הרנינו״ בכל מקרה, אם משום ראש השנה, ואם משום שירת היום הקבועה, שכשיש ספק איזו שירה יש לומר — שמא לא היו אומרים כלל. א אגב הזכרת שיר החג ושיר של יום מביאים ברייתא באותו נושא, תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר משום (משמו) של ר׳ עקיבא: ביום הראשון מה היו אומרים הלוים בשיר — ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד, א), לזכר היום הראשון של בריאת העולם, על שם שבו קנה את השמים ואת הארץ והקנה את העולם ליושביו והוא שליט יחיד בעולמו, כי לא נבראו המלאכים אלא ביום השני. ביום השני מה היו אומרים — ״גדול ה׳ ומהלל מאד בעיר אלהינו בהר קדשו ״(תהלים מח, ב), על שם שחילק מעשיו ביום השני של הבריאה בין מים עליונים לתחתונים ומלך עליהן, שהרי מזמור זה מדבר במקום המקדש והשכינה. בשלישי היו אומרים: ״אלהים נצב בעדת אל״ (תהלים פב, א), על שם שגילה ארץ בחכמתו בבריאת היום השלישי, שנאמר בו ״ותראה היבשה״ (בראשית א, ט), והכין תבל על ידי כך לעדתו שתוכל לחיות בארץ. ברביעי היו אומרים: ״אל נקמות ה׳ ״ (בראשית צד, א), על שם שברא ביום זה חמה ולבנה, ועתיד ליפרע ולהנקם מעובדיהן כעובדי עבודה זרה. בחמישי היו אומרים: ״הרנינו לאלהים עוזנו״ (בראשית פא, ב), על שם שברא בו עופות ודגים שהם גורמים לכל הרואה אותם לשבח (״להרנין״) לשמו, בששי היו אומרים: ״ה׳ מלך גאות לבש״ (בראשית צג, א), על שם שגמר מלאכתו באותו יום ומלך עליהן במלוא פארו. בשביעי היו אומרים: ״מזמור שיר ליום השבת״ (בראשית צב, א), על שם שעתיד הקדוש ברוך הוא להחריב את עולמו ויהיה העולם שומם מבלי אדם ושובת ממלאכה, ויהיה איפוא אותו יום, יום שכולו שבת. אמר ר׳ נחמיה: מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו, שכל השירות נכתבו לזכר העבר, בזמן בריאת העולם, ואילו ביום השבת נאמר שירה על העתיד לבוא? אלא כך יש לפרש: בראשון — על שקנה והקנה ושליט בעולמו, בשני — על שחילק מעשיו ומלך עליהם, בשלישי — על שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ברביעי — על שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן, בחמישי — על שברא עופות ודגים לשבח לשמו, בששי — על שגמר מלאכתו ומלך עליהם, בשביעי — על שם ששבת ממלאכתו, ו״מזמור שיר ליום השבת״ מתייחס לשבת הראשונה של ימי הבריאה. ומעירים: וקמיפלגי [והם חלוקים] לגבי מה שאמר רב קטינא, שאמר רב קטינא: שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב [ששת אלפים שנה קיים העולם ואחד הוא נחרב], שנאמר: ״ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא״ (ישעיה ב, יא), שאלף שנים הם עבורו כיום אחד (״כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור״. תהילים צ, ד) והוא כדברי ר׳ עקיבא. אמר אביי: תרי חרוב [שני אלפים הוא נחרב], שנאמר: ״יחינו מימים״ (הושע ו, ב). ואין לפיכך קשר בין העולם הבא ובין ״יום השבת״. ושואלים עוד: במוספי דשבתא [בקרבנות המוסף של שבת] מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא אמר רב: היו אומרים הזי״ו ל״ך שהיו מחלקים את שירת האזינו לשישה חלקים: ״ה אזינו השמים״ (דברים לב, א), ״ז כור ימות עולם״ (דברים לב, ז), ״י רכיבהו על במותי ארץ״ (דברים לב, יג), ״ו ירא ה׳ וינאץ״ (דברים לב, יט), ״ל ולי כעס אויב אגור״ (דברים לב, כז), ״כי ידין ה׳ עמו״ (דברים לב, לו), ובכל פעם היו אומרים חלק אחד. ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים פסוקי שירת האזינו כאן בשירה שבמוספי שבת במקדש — כך חלוקין בקריאת התורה בבית הכנסת כשקורים פרשה זו. ועוד שואלים: במנחתא דשבתא [בקרבן מנחה, תמיד של בין הערביים, של שבת] מה היו אומרים? אמר ר׳ יוחנן: ״אז ישיר״ (שמות טו, א), עד ״מי כמוך״ (שמות טו, יא), ו״מי כמוך״ עד סוף שירת הים, ו״אז ישיר ישראל את השירה ״(במדבר כא, יז), שהיא שירת הבאר כולה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] השאלה: הני כולהו בחד שבתא אמרי להו [אלה כולם בשבת אחת אומרים אותם] את כל חלקי שירת האזינו, או דלמא כל שבתא ושבתא אמרי חד [או שמא כל שבת ושבת אומרים קטע אחד]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] , דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר׳ יוסי: עד שהראשונה בשירת המוספים של בוקר אומרת אחת, כלומר: מסיימת את כל מחזור פרקי השירה שבשבתות שונות של השירה כולה — השניה של השיר, במנחה, חוזרת שתים, אומרת את מחזור השירה שלה פעמיים, שהרי היא מורכבת משלושה חלקים בלבד, שמע מינה [למד מכאן] כל שבתא ושבתא אמרי חד [כל שבת ושבת אומרים קטע אחד] ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן]. ב אמר רב יהודה בר אידי אמר ר׳ יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה, כלומר, עד שיצאה שכינה מן המקדש לגמרי נעשה הדבר בעשרה שלבים, ודברים אלה למדים מקראי [מן הכתובים], וכנגדן גלתה סנהדרין לעשרה מקומות, ודבר זה יודעים אנו מגמרא [מן המסורת]. ומפרטים: עשר מסעות נסעה שכינה, דבר זה נלמד מקראי [מן הכתובים], ואלו הם: מן הכפרת שעל הארון אל הכרוב, ומכרוב זה לכרוב אחר, ומכרוב למפתן הבית, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה של הר הבית, ומחומה לעיר, ומעיר להר שליד ירושלים, ומן ההר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה במרום, ללא קשר עם בני אדם — שנאמר: ״אלך אשובה אל מקומי״ (הושע ה, טו). ומפרטים: מכפרת לכרוב, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן — דכתיב [שנאמר] למשה במשכן: ״ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים״ (שמות כה, כב), משמע שכבוד השכינה בכפורת הוא, וכתיב [ונאמר]: ״וירכב על כרוב ויעף״ (שמואל ב׳ כב, יא), הרי שכבוד השכינה הוא על הכרוב, וכתיב [ונאמר]: ״וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית״ (יחזקאל ט, ג), משמע שגלתה השכינה מן הכרוב אל המפתן. וממפתן לחצר — דכתיב [שנאמר]: ״וימלא הבית את הענן והחצר מלאה את נגה כבוד ה׳ ״ (יחזקאל י, ד). ומחצר למזבח — דכתיב [שנאמר]: ״ראיתי את ה׳ נצב על המזבח״ (עמוס ט, א). וממזבח לגג — דכתיב [שנאמר]: ״טוב לשבת על פנת גג״ (משלי כא, ט). מגג לחומה — דכתיב [שנאמר]: ״והנה ה׳ נצב על חומת אנך״ (עמוס ז, ז). מחומה לעיר — דכתיב [שנאמר]: ״קול ה׳ לעיר יקרא״ (מיכה ו, ט). ומעיר עלתה השכינה להר שליד הבית שהוא הר הזיתים — דכתיב [שנאמר]: ״ויעל כבוד ה׳ מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר״ (יחזקאל יא, כג). ומהר למדבר — דכתיב [שנאמר]: ״טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס ״(משלי כא, יט). וממדבר עלתה וישבה במקומה — דכתיב [שנאמר]: ״אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ״(הושע ה, טו). אמר ר׳ יוחנן: ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר, שמא יחזרו בתשובה ותחזור שכינה למקומה, כיון שלא חזרו — אמר: תיפח עצמן, כלומר, ילכו לאבדון, שנאמר: ״ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש״ (איוב יא, כ), אלו הן עשר גלויות של שכינה מקודש הקדשים. וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא [לפי המסורת]: מלשכת הגזית ששם מקומה הקבוע גלתה הסנהדרין לחנות שהוא מקום מיוחד בהר הבית ולא בתוך המקדש עצמו, ומחנות לירושלים, ומירושלים גלתה ליבנה,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush